<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ב</h1>
<h2>דף פז:</h2>
לבאר בו היות ענין התשובה נחלק למדרגות, ולפי עליונות המדרגה יהיה תגמולה יותר נכבד, ובמדה שמדד בה מודדין לו. אני אוהבי אהב, ומשחרי ימצאונני, טוב פריי מחרוץ ומפז ותבואתי מכסף נבחר, בארח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא [משלי ח'], כונת שלמה החכם בתחלת מוסריו אלה להזהיר האדם לבלתי היותו נמשך אחר תאות היצר, למנוע רגליו מנתיבתו לבלתי לכת בדרך אתו, פן ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו ובסוף מוסריו אלה בא להזהיר לאשר תעה לבבו אחרי התהו ונפל ברשת תאותיו וירד אל חדרי יצרו הרע, להשתדל לצאת משם מהר בטרם יתנגפו רגליו להשתקע במעשיו הרעים, אולי יחנן חסד השם עליו אחר שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, ועל זה החל דבריו להזכירו ואמר [שם ו'] נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך, לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה, הזהירו בל יפותה לשמוע לקול האשה הנצבת עמו על ימינו לשטנו ולפתותו ולהדיחו בחלק שפתיה, כי חלקו מחמאות פיה רכו דבריה משמן והמה פתיחות, וזה אמנם אזהרה שלא יכשל בחלק אמריה כאמרו [שם כ"ו] על זה דברי נרגן כמתלהמים והם יורדים חדרי בטן, כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו, וקרא המלך הזקן והכסיל נרגן, ואמר גם כן על דבריו כי הם יורדים חדרי בטן, מפני שכל ענינו כדרך הנרגנים הנכנסים בחדרי רעיהם לדבר עמם ולפתותם בדברי רכילותם, כן הוא יורד חדרי בטן להמשיך שאר הכחות אליו לשמוע בקול דברו, ועל זה הזהירו ואמר כי יחנן קולו אל תאמן בו, ובהיות תחלת ענינו מתוק לנכשלים בו ואחריתו כלענה קרא ענין דבריהם [שם] כסף סיגים מצופה על חרס, כי הפתי יפותה בראותו הכסף ולא יבין כי סיג לו ועוד מעט ועלה חרש בידו, והוא אמרו כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע, ואמר [שם] בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה, כלומר שהוא יתנכר ויעלים מרמתו במתק שפתיו כמשפט האויב המחליק לשונו לאויבו ויתנכל עליו להמיתו, וכבר המשיכו על ענין זה בדמיון זה המשל חכמי המוסר תמיד, מהם שהמשילו ענין זה, ר"ל ההמשך אחר החומר, לדבש מעורב עם סם המות אשר יפתה האוכלו לצוף טעמו ומתקו ואחריתו עדי אובד, וכן המשילו זה לאש צפונה בתוך אבן אשר האבן קרה מבחוץ והעיף מצטנן בה ולרוב האבקו עמה יכוה בחומה, ועל דרך זה אמר שלמה בענין זה [משלי ז'] כשור אל טבח יובל וכעכס אל מוסר אויל כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא, ענינו כי השור ימשיכוהו לטבח בהנתן לו בליל חמיץ וכן הצפור יפתה בחטים, והוא שהזהיר שלמה על זה [שם ו'] אל תחמוד יפיה בלבבך וג', ולרמוז על האחרית אמר [שם] היחתה איש אש בחקו וג', ואחר המשיך את דבריו באשר לא נזהר והאשה הנצבת נתנה לו מפריה ויאכל וישבע והוא אמרו [שם ז'], וארא בפתאים אבינה בבנים וכו' עובר בשוק אצל פנה וג' והנה אשה לקראתו וג' הטתו ברוב לקחה וג', ולא ידע כי בנפשו הוא וג', ויחס הענין אל נער חסר לב כי לנערותו ולחסר שכלו לא ידע ולא יתבונן כי תפתהו לרעתו ותסיתהו לבלעו, והנה נפל ברשת חטאיו והטבעו רגליו בבוץ עונותיו והמשיך דבריו על זה כאלו התבונה תקראהו ותורהו לשוב מן הדרך ההיא ושלא ישתקע בענינה ולהתפלל לפני יוצרו למחות כעב פשעיו אמר [שם ח'], הלא חכמה תקרא וגו', הבינו פתאים ערמה וג', לי עצה ותושיה, כלומר אע"פ שחטאתם יש מקוה לישראל על זאת, ולי עצה בסליחת חטאיהם, בהתרחק מדרכי הרע והדבק בדרכי התשובה לשוב לשם להתחנן לו ולבקש מלפניו, והוא אמרו [שם] אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני, ואמר בארח צדקה אהלך וג', כלומר שאקבל תשובתם דרך כלל באיזה צד ובאיזה זמן שתהיה, והוא ארח צדקה, ואמנם יהיה לכתו בארח צדקה, ר"ל קבלת התשובה, מצורף אל נתיבות יושר ומשפט לתת לאיש כפי ענין תשובתו, ומצד היות בה מדרגות הרבה הזכיר הענין בלשון רבים ואמר נתיבות, ובענין קבלת התשובה הזכירה בלשון יחיד ואמר בארח צדקה, כלומר שבקבלת התשובה אין בה דרכים חלוקים אבל שתקובל תשובת כל שב על אי זה צד שישוב, אלא לפי מדרגת תשובתו יהיה ענין תגמולו, ומכון אל זה גם כן אמר [משלי ט"ז], פלס ומאזני משפט ומעשהו כל אבני כיס, שהוא סמך זה על ענין התשובה כאמרו למעלה מזה, בחסד ואמת יכפר עון וג', ואמר שם גם כן, כל פעל יי למענהו וגם רשע ליום רעה, ופרשו בו קצת מפרשים כי בא כענין וגם לרשע יום רעה, כאלו אמר שאפילו העונשים באו לטוב למקבלים אותם בהתעוררם על ידיהם לפשפש במעשיהם, והוא אמרו בזה [שם] גול אל יי מעשיך ויכונו מחשבותיך, וכיון בזה, ר"ל באמרו פלס ומאזני משפט ליי, להודיע שהשם ית' ישר ותמים פעלו לתת לאיש כדרכיו, אל אמונה ואין עול, ושלא יקפח שכר כל בריה על איזה ענין שיעשה האדם, ולפי מה שהטיב מטיבין לו אם מעט ואם הרבה, כמו שאמרו מכונים אל זה גם כן, מדד במדה גדושה מודדין לו במדה גדושה מדד במדה מחוקה מודדין לו במדה מחוקה, וידוע כי מלת פלס ומאזנים הם מונחים על הכלים העשויים להעלות בהם הדברים הנשקלים ואבני כיס הם השקלים ששוקלים כנגדם הדברים הנמכרים, והוא הענין המדוקדק תכלית הדקדוק בענין משא ומתן, ולפי זה התמידו להמשיל בו ענין הנהגת השם עם ברואיו, כאמרו גם כן [משלי ה'] נכח עיני יי דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס, כבר באר זה החכם בעל המלמד ז"ל, והזכיר אבני כיס בלשון רבים, מצד היות שם משקלים הרבה, מהם משקל ככר וחצי ככר ליטרא וחצי ליטרא ויחלקו עוד לחלקים דקים, וכפי אשר ירבה הכסף הקונה תרבה מקנתו ואם ימעט הכסף תמעט מקנתו, עם היות המוכר מדקדק גם כן ענין הכסף אם הוא כסף נבחר או כסף סיגים, וידקדק זה גם כן בשקל מן השקלים עשוי לבחון זה, ולפי היות הכסף צרור ונבחר, יהיה גם כן ענין הדבר הנמכר טוב ונאות, ואם כספו היה לסיגים יהיה סבאו מהול במים, כן מדרכי השם לפלס מעגל דרכי האדם הן בעונותיו הן בזכיותיו, וכפי מה שירבה להטיב או להרע פרי מעלליו יאכל וכן בתשובתו לפי ענינה יהיה תגמולה, ואע"פ שהתשובה מקובלת בכל זמן ובכל צד אפילו בעת המות, ושאין הפרגוד ננעל לעולם בפני התשובה, אלא שימינו של הב"ה פשוטה לקבל שבים ולא ימנע זה, ר"ל המחילה על ידי התשובה, הפלגת מרי, או האריך בו זמן רב עד יום מותו, מכל מקום צריך שידע שאין כל התשובות במדרגה אחת אבל היא חלוקה למדרגות רבות, ולפי היותר מעולה ושלמה יהיה תגמולה יותר רב ויותר נכבד לעולם הבא ותמעיט יותר ענש עונותיו בעולם הזה, ואם היא בענין בלתי מהודר ותשובה חלושת הכח אע"פ שתשמרהו מענש נצחי ותשימהו בכלל כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא יהיה חלקו גם כן כפי ענינו, ועל זה הצד נחלק ענין התשובה לתשעה חלקים, מהם שבארו קצת קדמוננו, ומהם שנוסיף אנחנו על דבריהם.
המדרגה הראשונה, והיא העולה למעלה מכלן, היא הדרך שהודיעו רבותינו ז"ל באמרם [יומא פ"ו ע"ב], היכי דמי בעל תשובה כגון שבא דבר עבירה לידו ופרש מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו זמן וג', כונת זה החכם שהתשובה הגמורה היא שהחוטא משים כונותיו לשם ית', ואע"פ שטבעו חזק ומוכן לפורענות כמו שהיה מקודם ככחו אז כחו עתה וההזמנה בידו לעשות העברה כמו שהיה בשעה שעשה העברות, לא העירתהו בתשובה ההיא חולשת טבע או זקנה או העדר הזמנה ויכלת, או תוכחת מוכיח, או ראותו ענש אחרים על העברה ההיא, סוף דבר לא התעורר לבו לסבה מן הסבות רק שהעירתהו טוב כונתו וההתביש מנפשו ומבוראו בעשית העברות ההם, והתבונן באחריתו והכניס לבו ויצרו לשוב אל השם ית', עזב דרכו ומחשבותיו הטיב ארחותיו, ועל זה דרשו ז"ל [ע"ז י"ט ע"א] אשרי איש ירא את יי, אשרי מי שירא כשהוא איש, הורה אמרו כשהוא איש שהוא בטבעו וכחותיו מוכן לחטוא כמו שהיה מקדם, ומלת ירא תפול גם כן בלשון על יראה הבאה מצד עצמו ותכונתו לא ההתיראות על ידי סבה מן הסבות, ועל זה אמר [משלי י"ח] לב נבון יקנה דעת, ולשון קנין במדות יורה התחדשות מדות, ויורה גם כן התעוררות האדם מעצמו וקנותו מטוב שכלו ומשלמות תכונתו המדה ההיא, על צד היות המלה הזאת מושאלת אצלו ית' כאמרו [בראשית י"ד], קונה שמים וארץ, ועל זאת התשובה אמרו ז"ל [יומא פ"ו ע"א] גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שסמכו אל זה המאמר היכי דמי בעל תשובה וכו', והיתה כונת השואל היכי דמי בעל תשובה, ששכרו מרובה כל כך, ומחוי רב יהודה באותו פרק וכו', וכמו שבארנו, ואל זה כיון דוד באמרו [תהלים ל"ב] אשכילך ואורך בדרך זו תלך וג' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו', כמו שתראה המזמור ההוא בנוי על ענין התשובה כמו שאמר [שם] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ואמר שם חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וג', ומכון להורות דרכי התשובה המועילה אמר, אשכילך ואורך וגו' אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו', באורו אצלי שהסוס והפרד שהמבוקש מהם להוליך הרוכב עליהם, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, אין הנהגתם בזה מעצמם, והם צריכים למנהיג אחר, והוא המתג והרסן, כי המתג יעירהו ללכת בהרגישו חדוד הברזל בבשרו, והרסן יחזיק בו הרוכב ויישירנו בו ללכת הדרך ירצה אל אשר יחפץ יטנו אם להיימין אם להשמיל, ולולא הנהגת הרוכב ברסן לא ילך בדרך המבקש, ולולי הנהגת המתג אולי לא ילך כלל אבל שיתקרב לרוכבו ויעמידהו, והוא אמרו בל קרוב אליך, ואמר שלא יהיו כהם להצטרך למנהיג מבחוץ ולמעורר זולתם, אבל שיהיה מניעם מבפנים, ר"ל שיהיה שכלם מעוררם ומנהלם, ויהיה לפי באורנו ענין מתג הברזל המחודד אשר ברגלי הרוכב הנקראים בלשון רבותינו [שבת ס"ב ע"א] מגפים, כמו [משלי כ"ו] שוט לסוס ומתג לחמור, שהוא דרבן הברזל התחוב בשבט עץ שדוקרין בו החמור למהרו, ולשאר המפרשים בא הנה מתג ורסן כפל לשון על ענין אחד ובאורם, לבל יהיו כסוס כפרד אשר לולי המתג והרסן יזיקו בנשיכתם, והוא אמרו בל קרוב אליך, ונמצא שהמונע אותם מהזיק הוא מונע מבחוץ, אבל מונע האדם מכל דבר הפך השלמות הוא מונע מבפנים, וזה גם כן ביאור מספיק למה שכונתינו בו, כבר רמזו הרב מורה צדק, והכונה להתעודד האדם מצד שכלו, והוא נכבד מכל אשר יעירהו מן האנשים או מן הסבות, והיא הכונה באמרם ז"ל במסכת ברכות [ז' ע"א], טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, וזאת המדרגה אמנם ישיגנה בעל התשובה ויתמיד בה בהזהרו מאד בהעלותו בלבו דבר ממחשבות הטבע כבר מה שיתחייב טבע חמרו ולבל יעשהו עד אשר ישאל עליו לפני שכלו, ואם יסכים בו השכל על צד הצורך ההכרחי יעשהו ואם יגזור השכל להרחיקו ירחיקהו, ואל יפנה אל קשי טבע החמר ואל רשעו ואל חטאתו, ועל זה הדרך פירש הגאון רבינו סעדיה ז"ל אמרו [משלי ד'] בדרך חכמה הוריתיך הדרכתיך במעגלי יושר, רצה בו מצד שהאדם משתתף עם הבהמות בטבע הנפש החיה ומדותיה ויש לו יתרון עליהם בדעה ובשכל, יתחייב מהנהגת התורה והחכמה להיות הקצה העליון משתי קצותיו והוא השכל שליט על הקצה השפל והוא הטבע ומנהיג אותו, ואם יכניע שכלו לפני טבעו יהיה אז ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, כי אז יהיו מעשיו כמעשה הבהמות בשוה, והוא אמרו אל תהיו כסוס כפרד וגו', על דעת הגאון גם כן, ואל זה כיון אמרו בדרך חכמה הוריתיך, ר"ל להגביר שכלו ולשומו למושל ולאדון, וכן כשיגזור השכל על דבר והטבע ימאנהו ימהר לעשות אותו ויכריע הטבע לקבלו, כי טבע החומר נכסף לכל תאוב קרובה ולא יביט באחריתה והשכל ירחיקנה בראותו אחרית דבר מראשיתו, וכן הטבע ימאן כל יגיעה וכל דאגה קרובה ואם היא מביא למנוחה ולשמחה יתרה, והשכל מהיותו עיניו למרחוק יביטו תערב לו בידיעתו כי ינחל כבוד אחריה, ויתחייב מדרך הטבע עצלה על המושכלות וזריזות על המגונות וההפך בשכל, כי האדם על צד המשל בהעלותו במחשבתו להשתדל בידיעת התורה והחכמה ויתאפק ברצונו להדבק בלמוד ובשקידה ימצא טבעו מרפה ידיו לפחדו מכבדות הלמוד, בהצטרכו אל יגיעת המחשבה ונדוד השינה וראותו אורך ההקדמות וההצעות וקושי עניניהם, ושאפשר קרוב לשכח כל מה שילמד אם לא ישתעבד כל ימיו לשקידה ולהתבודדות, ולזה יברח מזה בכל כחו, ועל זה אמרו חכמי הערב במשליהם האמת כבד על כן נושאיו מעטים, וזה כיון ע"ה אמרו [משלי כ"ד] רמות לאויל חכמות, והוא אמרו גם כן [שם כ"ו] אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות, אבל השכל בראותו יתרון תכלית החכמה והתמדת הטוב ללומדיה לא ידאג לכל אלו הסבות ולארך זמן למודה ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, ועל דרך זה אמר [שם י"ט] שמע עצה וקבל מוסר וג', וזה הדמיון במה שימאן הטבע ויקריבהו השכל, וכן יקרב טבע החומר לבקש כל מותר מגנה והשכל ירחיק זה, וכן יקרב הטבע כל מיני האונאות להרגישו צורך למזון ולמחיה ויראה ויתרשל מלבקש אותם על הסדר הראוי ויבקשם בטבעו למצאם כרגע וזה סבתו לאהוב העול, והשכל יגזור בבטול זה, בראותו באחרית זאת המדה יגיעה גדולה ועונש מתמיד, אמר [שם כ'] ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ, כבר העיר על זה הגאון רב סעדיה ז"ל בפתיחת ספרו הנקרא דרישת החכמה, ומזה ראוי לכל איש שנכשל בעונות והתחרט מהם שיזהר להכניע יצרו תכלית ההכנעה וידע שאין לו תקנה אלא בשבירה ובזיון, וכל שכן מי שמתחרט מאין סבה מעוררת זולתי טוב כונתו שיזהר בזה, ואל זאת הכונה הזהירו תמיד שעם היות האדם שאנן ושלו מאין סבה מעוררתו לפשפש במעשיו צריך שתהא עינו רואה ומבטת להתבונן בקצו ולראות אחריתו, כאמרם ז"ל [שבת קנ"ג ע"א] ר' אליעזר אמר שוב יום אחד לפני מיתתך אמרו לו תלמידיו וכי אדם יודע באיזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה, הורה שלא יתיאש אדם מן התשובה מצד העדר סבה מעוררת, אבל שהוא בעצם תמו כלו שאנן ושלו יהיה לבו תמיד נוטה לתשובה ומפשפש במעשה ידיו ופעולותיו איזו לכעס ואיזו לרצון, והיא התשובה המעולה, והיא שאמרו עליה [יומא פ"ו ע"א] שמגעת עד כסא הכבוד, ובאורה אצלי בהיות בעליה מגיעים בהתמדתה ובשקידת מה שמתחייב בהנהגתה עד מקום שיד שכלם מגעת, ועל זה כיון לדעתי שאמר [ברכות ל"ד ע"ב] מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים, ואם הוא דעת יחיד, כי לדאגת מה שקדמם וליראתם פן ישלוט היצר עליהם לרצונם יזבחוהו עד אשר ימעיטו ההשתמש בו גם בהכרחיות, מה שלא ימעיטו בו אשר לא נלכדו ברשתו, ויתחייב מזאת ההנהגה התמדת שקידתם תמיד במה שמתחייב מהנהגתם עד הגיעם אל תכלית מעלה, אמנם עם היות זה נמצא ברחוק ועם היותו בלתי נמצא אם תהיה הנהגת הצדיק עמו על מדרגה זו חלקו [ברכות שם] על המאמר והפליגו ענין הצדיק, ואמנם לא למעט בכבוד התשובה ההיא וענינה כי רבה היא, והיא המדרגה הראשונה שבמדרגות התשובה כמו שבארנו.
המדרגה השניה היא, שהתעורר לתשובה גם כן מצד עצמו אבל העירהו על זה דעת ההמון שמרננין עליו לרוע מעשיו, וזה הרגיש בעצמו וידע כי לא טובה השמועה אשר יעבירו עליו, והתעורר לשלול מעליו תכונתו הרעה, על דרך מה שאמר [משלי ד'] הסר ממך עקשות פה וג', שהורה היות זה הענין, ר"ל הרחקת רנון ההמון מעליו ממה שצריך לאדם צורך רב גם במה שאין בו הפלגת מרי, כי מי שלא חשש אל זה הוא בתכלית הפלגת העון, וכל שכן אם הוא מן החכמים או מן התלמידים, כמו שכבר הכניסו מי שלא חשש אל זה בכל המחללים את השם, כאמרם ז"ל [יומא פ"ו ע"א] בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו בשוק נאה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו כמה מכוערין מעשיו כמה מקולקלים דרכיו ועליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ו] עם יי אלה ומארצו יצאו, והביאו זה בכלל חילול השם, ואמרו גם כן סמוך לזה היכי דמי חילול השם כל שחביריו בושין משמועתו וזה חשש לכבוד עצמו והרגיש בדבריהם וזה הענין העירה לשלול מעליו התכונות ההן ושב לשם בכל לבבו ועל ידי ההתעוררות ההוא.
המדרגה השלישית היא, שהתעורר גם כן מעצמו אבל העירהו הזמן הנועד לתשובה, ר"ל עשרת ימי תשובה, בדעתו היות ענינו שקול ומעשיו בספר נכתבין להביא במשפט כל נעלם אם טוב ואם רע, ורבותינו ע"ה דרשו על זה [ר"ה י"ח ע"א], דרשו יי בהמצאו, אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, וכן אמרו [שם ט"ז ע"א] בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ומזה הצד האריכו תמיד להזהר על התשובה בזה הזמן והאריכו בזה הרבה, אלא שבהתבאר בזה ענין ראש השנה ויום הכפורים יתבאר ענין זה כלו בהארכה בע"ה.
המדרגה הרביעית היא שלא התעורר מעצמו לתשובה רק שהוכיחוהו על מעשיו הרעים וקבל תוכחתם וחזר בתשובה על ידי התוכחת ההיא, וגם היא מטוב ההנהגה ומיושר המדות, ובעל המדה הזאת נקרא חכם, ועליו אמר שלמה [משלי ט'] הוכח לחכם ויאהבך, ונכלל במלת ויאהבך, שישמע ויקבל התוכחת, כי מלת אהבה מונחת על היות הדעות שוות כמו שבארו הפילוסופים על גדר האהבה אחדות הדעות ושווי הרצון, כמאמר אחד מהם, האוהב אחד הוא אתה, וזה הענין אצלי ביאור אמרם ע"ה [קידושין ל' ע"ב], לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער [תהלים קכ"ז], מאי את אויבים בשער אפילו האב ובנו הרב ותלמידו בשעה שיושבים ועוסקים בתורה נעשים אויבים זה לזה, רצו בזה שמאחר שהם נושאים ונותנין ואין עולים לדעת אחת קראם אויבים על צד שאין דעותיהם שוות, והזכיר האב ובנו והרב ותלמידו על שם שאין שנאה ביניהם במשאם ובמתנם כאמרם ז"ל [סנהדרין ק"ה ע"ב] בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואמר שאפילו אלו שלא נאמר שום סיג של שנאה ביניהם רק רחוק הדעות נקראים אויבים על צד בלתי השתוות דעותיהם, ויורה זה גם כן סוף השמועה אמרו שם אמר רבא לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה, רוצים בזה שסוף מחלקתם הוא לבחון האמת ויודה האחד לחברו כפי מה שהכריע העיון על דעת האחד, וקראם אוהבים בהתקרב רצונם ובהשתוות דעותיהם, על צד מה שאמרו הפילוסופים בגדר האהבה כמו שביארנו, והוא אצלי ענין אמרם ז"ל [ברכות ח' ע"ב] אמר ר' עקיבא בשלשה דברים אני אוהב את המדיים, כלומר שאני משווה עמהם באלו, ומזה אצלי הוכח לחכם ויאהבך, כלומר שישתדל להשוות דעתו לדעתך, ר"ל שישמע ויקבל תוכחת המוכיח, ורצה בקראו לנוכח ההוא חכם, שהנוכח לתוכחת מוכיחיו נקרא חכם, ומי שאינו נוכח הוא לץ, ר"ל נעדר החכמה, כמו שבאר זאת המלה על העדר החכמה כאמרו [משלי ט'] אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, ועל כן אמר [שם] אל תוכח לץ פן ישנאך, וכן אמר [משלי י"ג] בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה, רצה בו שהבן החכם ישמע למוסר האב ויקבל תוכחות והלץ לא יקבל גערת מוכיח, כי השמיעה בזה מונחת על קבלת הדברים, כמו שידוע על מלת השמיעה שהיא מלה משותפת לשלשה ענינים, על שמיעת האזן, ועל קבלת הדברים, ועל הבנת הענין, או נפרש בענין ולץ לא שמע גערה, על שמיעת האזן, ורצה בו שיתיאש המוכיח ממנו ולא ירצה להשחית דבריו הנעימים ולהשמיעו מוסריו ותוכחותיו, כמו שנבאר בענין השונא את התוכחת, וכל זה אמנם יורה היות המקבל נקרא חכם, וכבר הורה זה גם כן אמרו [שם ט"ו] אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, ואמר [שם] פורע מוסר מואס נפשו וגו', ורצה בו כי השנאה בקבלת התוכחת הוא סבת השתקעו במעשיו עד שימות בהכרח, והוא אמרו מואס נפשו, ואמר [שם] מוסר רע לעוזב ארח וג', רצה בו שהעוזב ארח, ר"ל החוטא העובר על דרכי הדת הוא נכנס במוסרות הענש, והוא אמרו מוסר רע, אבל מכל מקום יש תקוה לאחריתו באשר יוסר לתוכחותיו וישוב מדרכו הרעה, אבל שונא התוכחת ימות בהכרח ואין תוחלת לענינו. וזה היה ענין הנביאים תמיד עם המוזהרים מאתם כאשר לא היו מקבלים תוכחותם, אמר ישעיהו [ישעיה מ"ט] ואני אמרתי לריק יגעתי וג', כלומר אני שלוח להם להטיב ארחותם בהזהירי אותם, כמו שאמר [שם] יוצרי מבטן לעבד לו וג', והנה בראותי כי לא שבו בתשובה לתוכחתי אמרתי כי לריק היתה יגיעתי, והוא מאמר ירמיהו [ירמיה ו'] גם כן, נחר מפוח מאשתם עופרת לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו, וענין המשל כי הצורף כשירצה להתיך הכסף כדי לצרפו ישים עופרת עם הכסף כדי שלא יכלה האש את הכסף והצורף נופח במפוח, ואמר שהמפוח נשרף מרוב נגעו באש בעת נפחו והעופרת תם והכסף לא נתך עדין ולא בא לידי צרוף, ודמה הצורף לנביא והמפוח לגרונו ופיו המביע מוסרם אליהם תמיד כדי לצרוף סיג מעשיהם, והעופרת דמיון לעצם המשלים והחידות המובאות אליהם להוכיחם, ואמר כי נחר גרון הנביא ברוב דבריו ונשלמו כל דבריו ומליצותיו וכל הדברים שאפשר לשום מוכיח להודיע לנוכח כדי לעורר לבבו ועדין הרעים והחוטאים לא נתקו ממעשיהם לשוב מדרכיהם הרעים, ואמר על זה [שם] כסף נמאס קראו להם כי מאס יי בהם, ובאורו אצלי שהם חשבו בעצמם היותם בדרך יושר ובלתי חסרים לתוכחת, והמשיל המשל היותם כסף צרוף ונתך לא יצטרכו לצורף, ובא נמאס הנה אצלי כענין נתך, כענין [תהלים נ"ח] ימאסו כמו מים, ואמר שהם קראו לעצמם כסף נתך וצרוף, והמשיך לשונו לקחת לשון נמאס, להפיל עליו אמרו כי מאס יי בהם, על דרך הצחות, והוא דמיון על התרחקם ממנו ית' לסבת שנאתם התוכחת, כמו שידוע שהמרוחק הוא הנמאס והשנוי ממנו ית', ומזה הענין, ר"ל אזהרת הנביא על קבלת התוכחת, אמר ע"ה [הושע י'] זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד נירו לכם ניר וג', והוא דמיון לעורר הלבבות לקבל דרכי התוכחת, כמו שהיה מתרעם עליהם מזה כאמרו למעלה בענין זה [שם ט'] ימאסם אלהי כי לא שמעו לי וג', ואמר שיעוררו לבותיהם לקבל תוכחת הנביא, ודמה הענין לניר על צד היות חרישת השדה מכונת לקבל הזרע, והוא שהמשיך המשל באמרו זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, כלומר שיעשו הפעלות הטובות ואז יקצרו כמעשיהם בקבלם הגמול הראוי, וחבר מלת חסד על הקצירה, להודיע שפע הגמול ביתר על מעשיהם, כאמרם ז"ל [ויק"ר כ"ז א'] צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה [תהלים ל"ו], רבונו של עולם מאן דאת יהיב את משפיע לו מאן דאת מחי את מדקדק, ויש שפרשו על דרך הפשט אמרו קצרו לפי חסד, על קבלת גמול טוב בעולם הזה, וכנה זה במלת חסד, אחר שתכלית הגמול צפון לו למועד אשר דבר אתו אלים, ובא על דרך אמרם [פאה פ"א מ"א] בקצת ענינים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, וכן נראה לי לפרש אמרו ע"ה [דברים ז'] והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם וגו', והנה כלל במלת ושמרתם כל מצות לא תעשה, וכלל במלת ועשיתם ענין מצות עשה, ואמר שבשמירת כל התורה יגמל בתורת חסד ובכח הברית המושבע לאבות, וראוי בזה לשאול מה הוצרך זה לגמול בתורת חסד וברית כרותה, והנה מידו נתנו לו וממנו פריו נמצא, וזה הגמול היה בראוי למי שאין להתלות במעשה עצמו להטות אליו חסד וגמול ברית קדומה, אבל כיון בזה על דעתי להיות נגמל בברית וחסד והוא כנוי על הדברים העולמיים על בלתי היות להם תכלית הגמול, ונשאר זכות שמרו דרכי התורה על הצד הראוי שמור לבעליו לטוב לו כל הימים, והוא אמרו הנה גם כן וקצרו לפי חסד, ונשוב לענינינו והוא שראוי למשכיל לקבל תוכחת מוכיחיו, והיא הרביעית במדרגות התשובה כמו שבארנו.
המדרגה החמישית, בקרוא אדם בתורת השם ובדברי הנביאים, ויבין בתוכחות הנביאים ובמשלי דבריהם ובאזהרותיהם וביעדים הכתובים בספריהם יתאמתו אצלו דברי התורה והנביאים יותר מדברי מוכיחיו, ויפחד וידאג בראותו היעדים הרעים למטים עקלקלותם וישוב לשם, וזה גם כן מטוב ההנהגה ויושר המדות, אמר [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור וג' לשמרך מאשת רע וג', וקאמר [שם ב'] מזמה תשמור עליך וג' להצילך מדרך רע, וכן אמר [נחמיה ח'] כי בוכים העם כשמעם את דברי התורה, רצה בזה כי בשמוע העם את שמע דברי התורה ויעדיה עם דעתם רוע המעשים אשר דבקו בהם בכו למשפחותיהם ודאגו לחטאתם, וכן אמר [מ"ב כ"ב] ויהי כשמע המלך את ספר דברי התורה ויקרע את בגדיו, ובהפך זה אמר על המקשים ערפם ולא שתו לבם לזאת [ירמיה ל"ו], ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם המלך וכל עבדיו השומעים את כל הדברים האלה, ואמר זה על המגלה השלוחה למלך על ידי ירמיהו הנביא בהודעת החורבן לרוע מעשיהם, ואמר שהיה להם להתירא לדברי הספר ולהתבונן במעשיהם המסבבים את כל הקורות ואת כל המוצאות אותם ולא חששו כלל ולא התעוררו לשוב ומפני זה ארע להם מה שאירע, וכן בכל דברי הנביאים ראוי להתעורר בקריאתם, והוא הדרך השני למדרגת התשובה הבאה על ידי התוכחת.
המדרגה הששית, שלא התעורר גם כן לשוב מעצמו ולא על צד אחד מן הצדדים שהזכרנו, אבל אחר התמדתו בעברות ראה והרגיש שאחרים נענשו ולקו על אותם העברות שבידו, נתירא פן ימות גם הוא כאחיו ויענש על רוע מעשיו ויספה בעונו כאשר חבריו נמקו בענש, על דרך מה שאמרו ז"ל [עי' זבחים קט"ו ע"ב] נורא אלים ממקדשיך [תהלים ס"ח], ממה שעשה למקדשו יראתו מגעת לבני אדם למקדשו לא נשא פנים לאחרים לא כל שכן, והתעורר בראותו הענש המגיע לאוחזי נתיבותיו ושב בתשובה, ואע"פ שזאת התשובה מיושר המדות גם כן נקראו בעליה פתאים, אמר שלמה ע"ה [משלי י"ט] לץ תכה ופתי יערים והוכח לנבון יבין דעת, ר"ל כי הפתי יתחכם בעצמו בראותו הכאת הלץ ויתעורר לשוב לבל יבאהו הנזק ההוא, אבל הנבון די לו בתוכחת ויתעורר בתוכחת לבד מבלתי שיצטרך לראות הכאת הלץ, והוא הוא הענין שכיון באמרו [שם כ"א] בענש לץ יחכם פתי והחכם יקח דעת, רצה בו שהפתי יתחכם בראותו ענש הלץ והחכם יקח דעת בהוכיח אותו מוכיחיו, והוא שהזהיר באמרו [שם ז'] אל ישט אל דרכיה לבך וג' כי רבים חללים הפילה וג', רצה בו התבונן בהרג הרוגיה ובמכת חלליה ויהיה זה סבה לשוב מן הדרך ההיא, וחכמי המוסר אמרו אם תרצה לראות העולם אחריך הבט אותו אחר זולתך, ואמנם הצרך לזה לתוכחת הפתאים כמו שבארנו, כאמרו בזה הענין [שם ח'], הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב, אבל המשכיל די בתוכחת לבד מבלי שידע בענש האחרים כמו שבארנו.
המדרגה השביעית הוא, מי שאינו מכניע לבו לכל אלה עד אשר תגע עדיו הצרה ויבהל, אם צרת יסורין באין עליו אם אבדן נפשות אם אבדן ממון, שעל כל נזק ועל כל צרה הבאה לאדם צריך האדם להתעורר, כמו שאמרו ז"ל [ברכות ה' ע"א] בצרת היסורין, אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, וכמו שהאריכו תמיד בהצטרך ההתעוררות על אבדן הנפשות כמו שיתבאר, עד שהעירוהו אף במיתת בנים קטנים לומר שהם נמקים בעונו, כמו שאמרו [שבת ל"ב ע"ב] בעון פלני, הכל לעורר האדם להסירו מדרך לא טוב בראותו פגעיו למען הציל אותו מידם ולהשיבו אל אביו בשמים, וכן האריכו לעוררו לפשפש במעשיו גם על הפסד ממון, כמו שאמרו ז"ל [ברכות ה' ע"ב] על אחד מהם הגיעהו הפסד ממון, עול לגביה רבנן אמרו ליה ליעיין מר במילתיה, כלומר יפשפש במעשיו, ובמדרש [ויק"ר י"ז ד'] אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה ממי את למד מאיוב וג', תחלה לקה בממונו ואחר כך בבני ביתו ואחר כך בגופו, וכן את מוצא במחלון וכליון בתחלה נגעה מדת הדין בממונם ואחר כך בגופם, וכן בנגעים שאמרו חכמים תחלה באין על ביתו חזר בו הספיק לו בחליצה לא חזר בו טעון נתיצה הרי הם באים על בגדיו חזר בו הספיק להם בטבילה לא חזר בו טעונין שריפה הרי הן באין על גופו חזר בו יטהר לא חזר בו סוף מוכר את ביתו וכו' עד לא חזר בו סוף מוכר את עצמו, הכונה בכל זה כי עם היות תכלית הענש שמור לבעליו לרעתו באבוד נפשו, מכל מקום צריך לדעת גם כן ולהכיר ולהתבונן בענש המגיע לו בימי ההבל ובזמן הכליון אשר עונותיו הטו אלה ואולתו תסלף דרכו, וזה התעורר לסבת צרה מן הצרות עזב דרכו ומחשבותיו הקדומות ויישר ארחותיו העקומות בטח במלכו ובאלהיו ופנה למעלה כענין הנאמר בתורה [דברים ל"א], ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא על כי אין אלי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ועל זה הצד היו קצת המשכילים שמחים ביסוריהם מצד שהגיעם על זה התעוררות רב לפשפש במעשי היצר לבלתי השאיר לו בלבבם שריד ופליט, דרשו ז"ל [שוח"ט תהלים י"ב] על צד המליצה, בשעה שהצדיקים רואים את הרשעים נדונין נפשם שמחה ונותנין שבח והודאה להב"ה על יסורין שהביא עליהם בעולם הזה הה"ד [ישעיה י"ב] אודך יי כי אנפת בי וג', הוא שאמר דוד [תהלים קט"ז] צרה ויגון אמצא ובשם יי אקרא, והוא אמרם גם כן [שוח"ט תהלים ה'] כי אשב בחשך יי אור לי [מיכה ז'], אלמלא שישבתי בחשך לא היה אור לי, אבל הרשעים לא ירגישו בבא הצרות עליהם לחטאם וישתקעו במעשיהם הרעים, והוא שאמרו שלמה [משלי כ"ז] אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו, כלומר שלא ירגיש גם בעונש גדול וביסורין כבדים, והוא הדמיון בכתישה, כמאמר הפלשתים באמרם [ש"א ו'] לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו, והוא שאמרה תורה [ויקרא כ"ו] ואם עד אלה לא תוסרו לי, הורה שראוי לו להתבונן ולפשפש במעשיו, ואמנם בעל זאת המדה, ר"ל מי שלא יתעורר לשוב רק בהגיע עדיו רעות רבות וצרות עם השיגו תועלת התשובה כמו שכתבנו, מכל מקום נקרא כסיל, הוא אמרו ע"ה [משלי כ"ו] שוט לסוס ומתג לחמור וגו' ואמר [משלי י"ט] נכונו ללצים שפטים וג', ועל זה הענין היה הנביא מתרעם על ישראל אמר [ירמיה ב'] אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כי פנו אלי וג', רוצה בו שהם עובדים הצלמים ועושים העברות ולא יתעורר לבם לתשובה עד הגיע הצרה אליהם, ואז ישובו ויאמרו קומה והושיענו, והוא ענין חלוש גם אצל בני אדם, כמאמר יפתח שאמר [שופטים י"א] ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם, אלא שמחסדי השם לקבלו כאמרו [ירמיה ג'] שובו בנים שובבים וג', והמדרגה הזאת נחלקת לשני חלקים, הראשונה שבהגיע אליו הצרה ישוב בכל לבו תשובה שלמה ולא ישוב עוד לאולתו, וזאת היא אשר כוננו בה עתה, ותחת זאת המדרגה ששב בכל לבו ובכל נפשו בעת הצרה מבלי שתהיה מחשבתו לשוב לאולתו עוד, שזה אחד מן התנאים הצריכים אל התשובה, ר"ל היות גומר בדעתו בעת התשובה שלא ישוב עוד לחטוא, שלא תקרא תשובה ודוי פה עם מעילת המחשבה, כמו שאמר [הושע י"ד] ולא נאמר עוד אלינו למעשה ידינו, כמו שיתבאר וזה השב אע"פ שמחשבתו זכה ונקיה בעת תשובתו לגמור בדעתו לבל יוסיף יעבור בו חטא ועון, יכבד את לבו בעת היות הרוחה וישוב ישנה באולתו, וכה משפטו כל הימים ישוב בעת צרתו ויגמור בלבו לעזוב דרכו הרעה לבלתי שוב בדרך אשר הלך בה מתמול שלשום ובעת שלותו יחזור לסורו וימרוד בשם, וזה סגנון רע מאד, אע"פ שנקרא תשובה, קרוב להשתקע כל כך בפעולות רעות עד שתמנע רפואתו, וכבר הכניסו זה הענין בכלל אותם שאין מספיקים בידם לעשות תשובה, ומהם המחלל את השם והמרבה לחטוא, ומה יועילו תוכחות היסורין לאשר ישכחם תכף כסורם ממנו, ועל דרך הצחות אמרו בדרש [תנחומא נח י"ח] אם תכתוש את האויל במכתש [משלי כ"ז], מי שהוא מכה את האויל עם שהוא מעלה את השבט כדי להכותו פעם שניה הוא שוכח את הראשונה, רצו בו שהאויל והפתי תיכף עבור המכה המשולחת בו לרוע מעשיו ישוב לאולתו, אעפ"י שבעת צרתו שב עד המכהו, וזה היה טיבן של ישראל וענינם בדורות הקדומים, כאמרו [שופטים י'] ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני יי וג' ויחר אף יי וימכרם ביד פלשתים ויצעקו בני ישראל אל יי ויאמרו חטאנו כי עזבנו את יי אלינו ויאמר יי הלא ממצרים ומן האמורי ומן בני עמון ומן פלשתים וצידונים ועמלק ומדין לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיע אתכם ואתם עזבתם אותי לכן לא אסיף להושיע אתכם ויאמרו בני ישראל חטאנו כי עזבנו וג' עשה אתה לנו כטוב בעיניך אך הצילנו נא כיום הזה ויסירו את אלי הנכר מקרבם ויעבדו את יי ותקצר נפשו בעמל ישראל, ופרש הרב מורה צדק באמרו ותקצר נפשו וג' פסק רצון השם וחדל מלהגדיל עוד עמלם אחרי שובם ובי"ת בעמל במקום מ"ם, כמו [ויקרא ח'] הנותר בבשר ובלחם, ומלת נפשו כענין רצונו, הנה שאחר שהיתה תשובתם בכונה רצויה ובמחשבה זכה ונקיה, ר"ל היות נגמר בדעתם לבלתי שוב עוד לחטוא, מקובלת היא אצל השם אע"פ שישוב אחר כן לסורו אחר שאין לו זאת המחשבה בעת התשובה, וכן אמר [שופטים ב'] ויעשו בני ישראל את הרע בעיני יי וג' ויחר אף יי ויתנם ביד שוסים וכי הקים יי להם שופטים והיה יי עם השופט והושיעם כי ינחם יי לנאקתם, ר"ל שינחם על הרעה ויבטלנה לסבת נאקתם ותשובתם, והיה במות השופטים וישובו והשחיתו, וכן כל ימי השופטים כמו שבא הספור תמיד ויעשו בני ישראל הרע וג' וימכרם וגו' ויצעקו אליו וג' ויקם יי להם מושיע וג', ועל זאת ההנהגה אמרו [תנחומא וישלח ח'] דרך צחות בשעת עקי נדרי בשעת רוחי שמטי, אבל הצועק בעת צרתו ודעתו וכונתו לשוב לחטאיו בעבור הצרה ההיא אין לזה מובא בשערי התשובה כלל, ולא ידע האיש העושה זאת דרך מדרכי התשובה, הלאל ידבר עולה אם צפון לבו מפניו יסתר, ואין זה תשובה אבל התול ושחוק, כי לא יועיל ודוי הפה עם היות המחשבה מיחלת ומקוה לשוב לעשות רע כאשר בתחלה, כמו שיתבאר וזה על דעת רוב מפרשים היה ענין פרעה, ועל כן הזהירו ואמר [שמות ח'] אל יוסף פרעה התל.
המדרגה השמינית היא, שהתעורר החוטא לתשובה בעת הזקנה באפיסת טבעיו ובחולשת כחותיו, ובכלל זאת המדרגה כל השב מצד העדר הזמנה או יכלת, ולא שתהיה מחשבתו שאלו ארעו לו אלו הסבות שידבק לבו ויצרו ברוע מעלליו, שזה איננו מדרכי התשובה, אבל הוא שב בכל לבו במחשבה זכה ונקיה וגומר בדעתו שאפילו תמצא לו הזמנה והיכלת או שימצא עצמו ככחו אז כחו עתה לא ישוב עוד בדרך אשר הלך לו ואל המקום אשר נטה שם אהלו בתחלה, אבל חולשת התשובה הזאת מצד שלא התעורר בה עד שנעדרו ממנו הסבות הנזכרות, ר"ל ההזמנה והיכלת ואע"פ שבעל התשובה הזאת טוב לשמים כי הוא יודע תעלומות לב אינו טוב לבריות ויחשד בעיני כל אדם שבסור הסבות המונעות ישוב ויחטא ואין חטאיו נעדרים לפי דעתם, ועל כיוצא בזה יאמר משל הדיוט דרך צחות [סנהדרין כ"ב ע"א] חסרא לגנבא נפשיה בשלמנא נקט, כלומר כשאינו מוצא לגנוב הוא מחזיק עצמו כצדיק, מכל מקום עם היות התשובה פחותה ראוי לכל זקן משרת היצר מנעוריו שישוב בימי זקנתו ויתבונן בהקרב קצו ובהגיע תר תגמולו, ואחר שלא שב בימי תקפו וגבורתו לרתיחת טבעו ישוב בימים אשר נחו בהם כחותיו מרתיחת הילדות, ואנה יוליך חרפתו ובשתו וכלמתו הזקן המשתקע בחטאת נעוריו, אוי לו ואבוי עליו כי גדל כאב הבשת ההוא מאד, וכבר אמרו חכמי המוסר אוי כמה מגונה כסילות בזקן, ורבותי' ע"ה אמרו [פסחים קי"ג ע"ב] שלשה אין הדעת סובלתן דל גאה ועשיר מכחש וזקן מנאף, והוא שהזקן ואלו חיה אלף שנים בתענוג רב ובכבוד נפלא ראוי לו להחזיק הכל בהבל בדעתו כי קרבו ימיו ובא קצו, והוא מאמר שלמה [קהלת י"א] כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח וג', באורו אצלי כי אם חיה האדם כמה שנים ולא עצבו הזמן מימיו אבל עמד כל שניו ועתותיו בעושר וכבוד ובשמחה שלמה הנה בעת זכרו ימי החשך הבאים יכיר וידע כי כל שבא ועבר הבל גמור, ובאו הנה מלות יחיה וישמח עתיד במקום עבר, והורה שכל זקן אפילו מי שלא עברו מימיו שוד אנחה ושבר דאגה ראוי להתעורר בימי הזקנה להתיצבם על מצפה אלים ובקרבתם לפני יי, ומשלי הערב העידו על בן מלך בחור מתחיל לצאת הנה והנה ונעלם ממנו ענין הזקנה, ובצאתו ראה איש זקן עיניו כהו ושיניו נפלו וצורתו נשתנית וקווצותיו התלבנו, ושאל על ענינו ויאמרו לו כי הזוקן והשיבה הביאוהו לזה, ושאל להם בכמה שנים יגיע האדם לידי כך, אמרו לו לשבעים שנה, אמר להם היש דבר אחרי זה הזמן ואם יקבל עוד שנוי אחר, אמרו לו כי יבא המות אחריו ושאל היש דבר אחר המות, ואמרו לו כי יבאו אחריו התגמול והעונש, ויפחד ויירא מאד ויצר לו והשתדל בהטיב המעשים מאד, והנה הנביא אמר ממשל על התישנות הצרות ואריכות התמדתם בישראל, [הושע ז'] אכלו זרים כחו והוא לא ידע וג', כלומר לא התבונן, הורה שהאדם על הרוב ישוב מדרך רע בעת זקנתו למען השאיר לו שם ושארית בראותו אפיסת כחותיו וחולשת טבעיו, ונעים זמירות אמר [תהלים קי"ט] עת לעשות ליי הפרו תורתך, דבר על הרשעים ואמר שאפילו בעת שהיה ראוי להם לעשות ליי והוא עת הזקנה הפרו ברית עברו חק ולא הרגישו בבא קצם, וחכמי המוסר הזכירו במשלי הערב, כי בא זקן אחד לפני חכם שבדורו והודיעו בהשתקעו בחטאיו וחלה פניו להורות לו דרכי התשובה, והחכם השיבו איה מוכיח ילמדך כאשר בקדקדך, והזקן לא הבין דבריו ויפצר בו לבאר ענין תוכחת הקדקד, והחכם השיבו על דרך הצחות כי השם יתע' הלבין השער השחור והצהוב, כי השיבות שלוחי המות, להזכיר לאיש כי יבא יומו בקרוב, ואם צדקות אהב יוסיף בהם, ואם תעה לבבו יתגבר עליו ויכניעהו, וידע ויכיר כי חטא הנער יחשב לחטא אחד וחטא הזקנה יחשב כאלף או אלפים, ואמנם תקבל תפלת השב בכל עת ובכל זמן כי כל המעשים תלוים באחריתם זה ענין דבר החכם, ורבותי' ע"ה אמרו סופך טב כולך טב דכת' [איוב ח'] והיה ראשיתך מצער ואחריתך יסגא מאד.
המדרגה התשיעית היא, למי שלא יוסר בכל אלה וכאשר יגיע למות וירגיש באפיסת חיי הבלו יפחד ליום הבא וידאג לחטאתיו ויהמו מעיו לשוב לשם בכל לבו, ולא שתהא מחשבתו מועלת לשוב לדרכו אם אולי יחיה מחליו, כי זה איננו בשער התשובה כמו שנכפל בדברינו, ולעולם אין תשובה למי שבלבו לשוב לחטוא, אבל זה גומר בדעתו לעזוב עזיבה גמורה דרכו הרעה אף אם יחיה מחליו ומתוך התשובה הזאת חלף הלך לו, ואע"פ שהתשובה ההיא בתכלית החולשה, תשובתו מקובלת ועונותיו מכופרים, וכן אמרו ז"ל אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתה עונותיו נמחלין, וכן הוא אומר [תהלים צ'] תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש [ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א], וצריך לו להזהר בה פן תקדם מיתתו לתשובתו ולהט אותו היום הבא, והוא שאמרו ז"ל [משלי י"א] במות אדם רשע תאבד תקוה, רצה בו כי בחייו יש עדיין תקוה לאחריתו בתוחלת התשובה, אבל אם ימותו רשעים ברשעם הנה אבדה תקותם נגזרו להם, אבל בשובם עם היות התשובה חלושה ודלה ורזה תועילנו להציל ממות נפשו ולחיותו כיום הזה, ואמנם כמו שיש הפרש בצדיקים אשר עמדו בצדקם מתחלתם ועד סופם בין מי שנמשך לטוב פעלותיו מצד בחירתו עם היות עזר תכונתו הישרה ובין מי שנמשך אליהם מצד בחירתו ומשלו בנפשו עם היותו מוטבע בתכונה רעה ונפשו מתאוה אל התכונות הרעות אלא שהוא מושל ברוחו וכובש ביצרו, שזה אמנם למטה ממדרגת מי שעזרתהו תכונתו, בהיות הראשון דבק בפעלות הישראל בלתי נכסף לרע כלל, והשני עם היותו דבק בישרות הוא משתוקק לפעלות הרע, והתשוקה לרע היא תכונה רעה בנפש תזיק לו בשלמות ענינו מהדמות אל ענין שלמות הראשון, אם תהיה שקידת כל אחד במה שראוי להם על מדרגה אחת, ואע"פ שזה הענין בתחלת העיון יראה כמתנגד עם קצת דבריהם ז"ל, כאמרם [אבות פ"ה מכ"ג] לפום צערא אגרא, וכן אמרם ז"ל [סוכה נ"ב ע"א] כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וכן אמרם לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבוא על הערוה אבל אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי, כלומר שאני בטבעי מתאוה לזה אלא שאכבוש יצרי לכבוד יוצרי, כבר התיר הרב מורה צדק [פ"ו מח' פרקים] זה הספק בבאור אמתי אמר, שהרעות אשר הבלתי נכסף אליהם יותר חשוב מאשר השתוקק בהם וכבש יצרו מהן הן הרעות המפורסמות והנעדרות מלב כל משכיל גם בהעדר האזהרה מהם, כרציחה וגניבה וההזק לבני אדם, כאמרם בדומים לאלו [יומא ס"ז ע"ב] שאלמלא לא נכתבו ראוים היו ליכתב אבל הדברים הנמנעים מצד התורה לבד ואין מונע בענינם זולת התורה בהם אמרו שהכובש יצרו מהם יותר חשוב ומקבל תגמול מאשר ישנאם מצד תכונתו, שאין בהשתוקקות אלו הענינים חסרון בנפש, ובהמנעו מצד התורה יורה שלמותו והתבוננו בענין מניעתם יותר ממי שירחיקם מצד שנאתו אותם, והוא שאמרו אי אפשי בבשר בחלב ובשעטנז וכו', לא הרחיקו אמרו אי אפשי לגנוב אי אפשי לגזול ודומיהם, שבאלו הדברים ובדומיהם המשתוקק אליהם אע"פ שכובש יצרו מהם הוא למטה ממדרגת מי שלא השתוקק אליהם כלל, כי הוא היותר שלם מהם בלא ספק כמו שבארנו, וכמו שיש הפרש באלו שהזכרנו, ר"ל על הצדיקים, על הצד שבארנו, כך היא המדה בענין בעלי תשובה, כי בהיותה בלי הכרח ובלי סבה מעוררת יבחן היותה מטוב הרצון וצאתה מנפש חשובה ומעולה, ובהיותה על ידי סבה תורה קצת פחיתות בנפש וחסרון הכנת שלמות, בהראות בענינה שלולא הסבה ההיא כבר השתקעה במעשיה ולא התעוררה לטוב הרצון רק ליראת סבה, וכל עוד היות הסבה יותר גדולה ויותר נוטה אל צד הכרח תורה פחיתות יותר גדול בנפש, ולפי הענין הנזכר יהיה ענין התשובה נחלק לאלו המדרגות הנזכרות אשר כל המתאחרת מהן היא יותר פחותה ויותר רבת הסבה מן הקודמת לה, ולפי עלוי התשובה ומדרגתה תורה יותר שלמות בנפש ויותר הכנה וטוב רצון, ולפי ענינה ירבה שכרו ותגמולו, אע"פ שכל אחת מהן רבת התועלת כמו שבארנו בענין פלס ומאזני משפט ליי ולפיכך ראוי לכל מי שנכשל בחטאיו ונלכד ברשת יצרו להשתדל ולהעלות על לבו תמיד ענין התשובה לא שיתאחר בענינה, כי אע"פ שיגיע וישוב אין תשובתו מן המובחר כמו שבארנו, אבל יכוין ארחותיו וישתדל לקחת לו מקרב המדרגות הנזכרות ויבור לו משם הדרך הישרה שבהם. והוא שאמר אסף המשורר מדבר על ענין התשובה כאמרו [תהלים נ'], ולרשע אמר אלים וג', והאריך בענין תכונת הרשעים, ואחר זה אמר על ענין תשובתם [שם] בינו נא זאת שוכחי אלוה וג' זובח תודה יכבדנני וג', ודרשו ז"ל [מו"ק ה' ע"א] אל תקרי ושם אלא ושם, ר"ל מענין שומא, כי השוקל ארחות התשובה ומפלס ענינה הוא המשיג ממנה התועלת האמתי, והוא אמרם ע"ה [שם] כל השם ארחותיו בעולם הזה זוכה וג' שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלים.
